פסק-דין בתיק עפ"ת 32136-11-11

1.         המערער הורשע על פי הודאתו בת"פ 6665-12-09 (בימ"ש לתעבורה ברמלה) בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית כאשר ביום 2.10.09 בשעה 05:00 נהג ברכב מסוג מאזדה וגרם למותה של נהגת רכב אחר שחנה בשולי הדרך של כביש 1 המוביל מירושלים לת"א, כאשר ברכבה היו שתי נוסעות נוספות שאחת נפצעה קשה והשניה נפצעה קל.

הרכב בו נהגה המנוחה עצר בשולי הדרך, מימין לפס הצהוב, לאחר שהמנוחה הבחינה כי מד האזהרה מעיד על התחממות המנוע.

הכביש בו נהג המערער היה כביש מהיר בעל שלושה נתיבי נסיעה לכיוון מזרח, קטע כביש ישר וסימונים בכביש ברורים, מזג האויר היה נאה והראות היתה טובה.

2.         בסעיף 5 לכתב האישום נכתב כי:

" הנאשם סטה ממסלול נסיעתו לכיוון ימין לעבר השול והתנגש עם חזית המאזדה בחלקה האחורי של המיצובישי (רכב המנוחה). מעוצמת הפגיעה נהדפו המאזדה והמיצובישי תוך כדי סיבוב אל הנתיב הימני בכביש".

3.         ביהמ"ש קמא הטיל על המערער 15 חודשי מאסר בפועל, שנת מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר-הדין, פסל אותו מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 7 שנים בפועל ול- 6 חודשים על תנאי למשך 3 שנים.

הערעור מכוון כלפי חומרת העונש, ובמיוחד כלפי חומרת עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער.

4.         ב"כ המערער טוען בהודעת הערעור ובטיעוניו בפנינו כי בימ"ש קמא החמיר יתר על המידה עם המערער והטיל עליו עונש החורג במידה משמעותית מהעונש שראוי היה להשית עליו לאור נסיבות התאונה.

אמנם, לטענת ב"כ המערער, יש חשיבות בהעברת מסר הרתעתי על ידי ביהמ"ש, אך עדיין  יש להתחשב בנסיבות התאונה ובנסיבות האישיות של המערער, דבר שלא עשה ביהמ"ש קמא.

לטענת ב"כ המערער, בימ"ש קמא שגה כאשר התייחס לרשלנותו של המערער שגרמה לתאונה כאל רשלנות ברף הגבוה, שכן מדובר היה בסטיה רגעית לשולי הכביש, שנגרמה כתוצאה מגץ סיגריה שהצית הנאשם במהלך הנסיעה ופגע בעינו.

לטענתו, המשיבה לא הציגה בפני בימ"ש קמא כל ראיה המעידה על נהיגה ברשלנות גבוהה של המערער, אשר גרמה לתאונה, וגם מכתב האישום לא עולה רשלנות גבוהה מצדו של המערער.

עוד טוען ב"כ המערער כי בימ"ש קמא לא לקח בחשבון כלל ועיקר את הודאתו של המערער, את החרטה שהביע, ובמיוחד את מצבו הרפואי של המערער שלטענת בא כוחו סובל ממחלה סופנית, אשר פגעה קשות גם באביו, שנפטר כתוצאה ממנה, וגם בשני אחיו, כפי שעולה ממסמכים רפואיים שהציג בפנינו ואשר הוצגו על ידי ב"כ המערער שייצג אותו בבימ"ש קמא.

5.         ב"כ המשיבה מתנגדת להקלה בעונשו של המערער ועומדת על חומרת נהיגתו במקרה נושא גזר-הדין, על עברו הפלילי ועל עברו התעבורתי, הכולל עבירות בטיחותיות, כפי שבא לביטוי בגיליונות ההרשעות הקודמות שהוצגו בפני בימ"ש קמא ואשר הוצגו גם בפנינו.

6.         עיון בגזר-הדין של ביהמ"ש קמא מעלה כי הוא אכן עמד על הצורך בענישה מכבידה על מנת לשרש את הנגע של תאונות הדרכים הקטלניות, אשר הינן רעה חולה וגובה קורבנות רבים בגוף ובנפש מדי יום.

בכך הלך בימ"ש קמא בעקבות פסיקת בתי המשפט לערכותיהם השונות אשר עמדו על הצורך לנקוט בכל הדרכים, לרבות בענישה מחמירה אשר מעדיפה את האינטרס הציבורי של המלחמה בנגע תאונות הדרכים על פני נסיבות אישיות, כדי לשרש את הנגע.

בע"פ 6358/10 קבהא נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 24.3.11, קבע כב' השופט דנציגר בסעיפים 17 ו- 20 כדלקמן:

                       " 17. נוכח ריבוי תאונות הדרכים הקטלניות, המתרחשות כמעט מדי יום ביומו וגובות את חייהם של קורבנות רבים, הביע בית משפט זה את הצורך במדיניות ענישה מחמירה ומרתיעה כלפי אלו הנוהגים ברשלנות ובחוסר אחריות בכבישים (ראו: ע"פ 8382/03 חילף נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 139, 143-142 (2003) (להלן: עניין חילף); ע"פ 360/07 וייסמן נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 24.6.2007) בפסקה 12 (להלן: עניין וייסמן); ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 12.1.2011) בפסקה 76). ברוח דברים אלו כתב השופט א' לוי בע"פ 11786/04 אבו טריף נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 5.9.2005) כי:

                                    "בתקופה בה התאונות הקטלניות הפכו, למרבה הדאבה, לתופעה המתרחשת כמעט בכל יום, מצווה בית המשפט לומר את דברו בדרך הענישה, כדי לטעת בתודעתם של נהגים את החובה לנהוג בזהירות, תוך הקפדה על הכללים המתחייבים מהדין" (בפסקה 8 לפסק הדין).

                        באופן דומה נקבע בע"פ 5787/04 שחאדה נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 8.9.2004) כי